פשטות, הכי כלכלי
אורח החיים יכול להיות קשה בישראל, זאת כולנו כבר יודעים. בין אם אני פנסיונר גמלאי, בין אם זוג נשוי טרי וללא ילדים או משפחה מרובת ילדים. חרדי, ערבי, תל- אביבי או חיפאי. ניצול שואה, אוטיסט, סטודנט או עובד זוטר של מעמד הביניים. המדינה יקרה, המשכורות נמוכות, המחאות אינן באמת משפיעות ברמה מספקת. אז איך, בכל זאת, מנהלים אורח חיים מספק ומהנה בארצנו? הרי אנחנו כאן, רובנו, כדי להשאר. תוכניות מפוארות וחלומיות על מדינה יהודית בארצות- הברית, או באוגנדה, כבר מזמן ירדו מהפרק. ראשית כל, עלינו להרגיע את מפלצת הצרכנות שהזנו בתוכנו. מפלצת אשר לא יודעת שובע, שתמיד רוצה בעוד ועוד חומר עד רמה שכבר אי אפשר להנות מהדרך ומכל דבר שהושג ונקנה, מאחר שכבר מרגע הקבלה והרכישה עולה צורך ורצון בחומר חדש. עצרו לרגע, תנשמו עמוק. עסק כלשהו, עסק שלא משתמש לרוב בהדפסת כל נייר ומסמך שהוא, למה שיקנה לעצמו מדפסת? בשביל הנוחות? ומה עם משכורות העובדים שקשה לשלם? לא צריך לקנות שלושה סוגי מדפסות מתקדמים מיפן רק בשביל לדעת שיש, למקרה הצורך, כי ישנן חנויות רבות בהן יש מגוון מדפסות ועלות הדפסה היא מזערית לאלו שלא מדפיסים בכמויות מסחריות. זו רק דוגמא קטנה, כמובן. קישוטים ראוותניים, גאדג'טים מתוחכמים ומשעשעים, אין לכוח הצריכה המתיש שבתוכנו סוף. בור ללא תחתית, ושיטה מובטחת לתחושת ריקנות וריחוק משביעות רצון.
שנית כל, עלינו לצאת מהעצלות אליה שקענו סביב ובתוך הנוחיות והתייעלות הטכנולוגיה שרק מוסיפה להרקיע שחקים. אנו לא זקוקים הדפסה על חולצות בצבעים מרעישים ובטבלאות בכדי שנזכר בכל יום ויגידו לנו איך לחיות. רמת חיים ורצון בתנאים מסוימים זה לא בהכרח רצון שווה של העם כולו, כולנו שונים במקצת, בכך שונים בהמון. אם זוג חברים שלי מכניס יותר כסף ממני בכל חודש ונוהג לאכול בחוץ לפחות פעם ביומים, איזה זה אומר שאני זקוק בעצמי בכך. נכון, התפיסה שלי, שהפכה כבר מעוותת, תאותת ותאמר לי שמשהו לא בסדר אם אינני פועל כך. הרי מה ההבדל בינם לביני? למה שלא אכול בחוץ בעצמי? משם אגיע למסקנה שזה בגלל שאין לי כסף, והדבר עלול לדכא אותי. אז אגיע למסקנה שאני חייב להכניס יותר כסף, למה? כי עליי לאכול בחוץ לפחות פעם ביומים. למה? כי זוג החברים שלי נוהג וחי כך. אנו מנסים להגיע למעין שוויון חיים ואחידות מוחלטת במה שכל אחד יוציא ועל מה, אבל לשם מה?
אנו חברה, אבל חברה המורכבת מבודדים שיוצרים את השלם. אם אנשים יעצרו רגע, יקשיבו לרצונות העמוקים שלהם, ילמדו להכיר את עצמם, נראה כולנו שאין לנו צורך אמיתי בחצי מהדברים אחריהם אנו רודפים, לפחות חצי! זה הזנב שלנו אחריו אנו רצים, במקום לעצור, לשתות כוס מים קרים ופשוטים, ללא צבעי מאכל, סוכרים ותוויות, ולהנות.